התאכזבתי מהעובדה שלא עסקו בכתבה יותר מדקה בסיבה להפגנות – החרמת מקור המים של הכפר.

התאכזבתי מכך שהבטיחו את "הצגת הסכסוך משני הצדדים" אבל בעצם הציגו את הצד הפלסטיני ואת הצד של מג"ב, שממלא פונקציה בלבד ואינו צד בסכסוך בין ממשלת ישראל המתנחלת והעם הפלסטיני המדוכא.

התאכזבתי מכך שלא היה דיון אמיתי בנוגע לממצאים שעלו מהכתבה, על כך שחיילי משמר הגבול "לא לוקחים סיכונים" ומפגיזים את התהלוכה עוד לפני שנזרקה האבן הראשונה, ועל כך שהם מתחילים לירות בלי הבחנה ברגע שהאבן הראשונה נזרקת, ועל כך שהם ממשיכים "לפזר" את התהלוכה בזמן שהאנשים מנסים להימלט על נפשם מכמויות הגז והאמצעים האחרים לפיזור הפגנות.

התאכזבתי מכך שהציגו את הבואש – אותו רכב מזוויע שמרסס נוזל מחליא שאינו יורד שבועות – ואפילו הראו כיצד משתמשים בנשק הזה לא כדי לפזר מפגינים אלא כדי להעניש בית מגורים באמצעות הפיכתו לביצה סרוחה לימים רבים, אך הנושא לא עלה לדיון בכלל.

מה שכן עלה לדיון זה מאמצי ההסברה של ישראל, העובדה שמתדרכים את הילדים בכפר כיצד להתנהג מול השוטרים בקרב על דעת הקהל, העובדה ששוטרי משמר הגבול – אנשים בקבע, שמקבלים שכר יפה מאוד על עבודתם הבזויה – הם אנשים רגישים ואינטיליגנטים (אני אזכור את זה בפעם הבאה שמפגין נהרג מירי בניגוד להוראות הפתיחה באש. רק בשבוע שעבר נפגע שם ילד בראשו מרימון גז שנורה בניגוד להוראות, ובבילעין נפגע אדם בכתפו באותו האופן). מה שכן עלה לדיון זה המאבק התקשורתי בישראל.

אבל יש פה סכסוך על מים. יש פה מתנחלים שהם גם אנשי צבא ידועים שזוכים להגנה בהתנחלות החודרת שלהם שנמצאת רחוק מאוד מכל גדר הפרדה בלב השטח הפלסטיני. יש פה מקרה קשה של שלילת החופש להפגין, של פיזור הפגנות עוד לפני שהן מתחילות, של שימוש אכזרי ובלתי מידתי באמצעים לפיזור הפגנות. כדאי, אגב, לשנות את השם של כלי הנשק האלה ל"אמצעים לענישה קולקטיבית ובריונות".

התאכזבתי מהתדריך המבויים והמזוייף של שוטרי מג"ב לפני ההפגנה, בו מפקד הכוח מסביר לחיילים כיצד לנהוג (ומיד לאחר מכן מצלמות ערוץ 2 רואות אותם פועלים בניגוד לתדריך, וכמובן שזה בכלל לא עלה לדיון בפאנל המגוחך שהתקיים אחרי שידור הכתבה).

התאכזבתי שלא אמרו אף מילה על הפרקטיקה המזעזעת של חיילי צה"ל, שמגיעים באישון ליל כדי לשלוף ילדים קטנים מהמיטה ולצלם אותם עבור מאגר ביומטרי של צה"ל. התאכזבתי שלא אמרו יותר מחצי מילה על באסם ונאג'י ושאר עצורי הכפר, שנעצרו בניסיון להטיל טרור ולאיים על האנשים כדי שיפסיקו להפגין להחזרת הקרקע שלהם והמים שלהם, ויתנהגו יפה בזמן שהוילות הלבנות של חלמיש ונווה-צוף נהנות מהקצאת מים גדולה פי 3 משכניהם, למרות שהמים האלה נמצאים כולם בשטחים שישראל כבשה ב-67.

התאכזבתי, למרות שידעתי מראש שאתאכזב. כי עד שהכפר היקר הזה מגיע לפריים טיים של ערוץ 2 מגיע לו קצת יותר נאמנות לאמת, וסיקור פחות שטחי. יש שם כל כך הרבה סיפורים אנושיים, חשובים, מעניינים, אבל היהודים בערוץ החדשות הישראלי לא מתעניינים באדם הפלסטיני ממש. במאמץ ליצור תמונה מאוזנת שכחו הציונים האלה שהתמונה אינה מאוזנת – שיש פה צד נגזל ומדוכא, וצד שמן שחי עליהם כמו טפיל. וזה לא שגנבו לנבי סאלח את המים כדי לספק מי שתייה למתנחלי חלמיש. גנבו להם את המים כדי להקים מעיין הנצחה לאיזה מתנחל טבוח, בריכה שבה צעירי ההתנחלות אוהבים לשכשך בזמנם הפנוי.

כנראה שאי אפשר לצפות מתכנית תחקירים רצינית לפתוח שנייה את גוגל ולנסות למצוא את הסיפורים האלה, לבקר באתר של Tamimi Press ולנסות ללמוד על מה ולמה אנחנו מפגינים. לפחות המנחה המטופשת של התכנית הרדודה הזו אכלה קצת גז והרגישה שהיא מזדהה עם התושבים.

ובלי קשר, אני חושב שישראל ביתנו עושים פה מהפכה שקטה עם כל החוקים המטורפים שעוברים להם לאטם והופכים את ישראל (של היהודים כמובן) למקום הרבה פחות חופשי.

תמיד אומרים לי שהמאבק המשפטי בכיבוש הוא לא הדרך הנכונה לפעול, ושעלינו להישאר בנתיב הפוליטי ולנסות להשיג את ההישגים שלנו שם. אבל מה אפשר לעשות כשצבא ישראל משתמש בעצמו בכלים משפטיים בשביל להרחיק, לעצור, לאיים ולהעניש אנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית כל החיים שלהם? מה אפשר לעשות כשמקיר לקיר בפרלמנט אפשר להיתקל רק באדישות ושביעות רצון עצמית מכל דבר רע שקורה לפלסטינים שוחרי שלום? לאן מאבק דמוקרטי יוביל אותנו כשהציונים לא בוחלים בשימוש באמצעים השפלים ביותר כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות?

צפיתי פעם במשפט ראווה כזה במחנה עופר. זה היה ביזיון ממש, שלחו שם ילדים בני 15 למעצר ממושך עד תום ההליכים בגלל חשד לזריקת אבנים על עצם דומם (גדר) במתקן כליאה בו נמצאים טרוריסטים של ממש. הדברים שנעשים בשמנו, ובמימון כספי המיסים שלנו, הם מחרידים ממש. משפט דרייפוס חדש מתקיים כאן בכל יום כמעט במכלאות האלה המיועדות רק לסוג מסויים של אנשים שחיים בשטחים הכבושים. מול ג'ובניקים מנמנמים אנשים נשלחים לחודשים ולשנים בתנאים גרועים בהרבה מאלה של כל אסיר בעל תעודת זהות כחולה. ילדים מפספסים שנת לימודים כתוצאה מההפללות ההדדיות של ילדים אחרים. וכל זה בלי שום קשר לטרור, בלי שום קשר לביטחון המדינה. פשוט המשך המלחמה באמצעים משפטיים, והמשך הכיבוש והגזל בדרכים ערמומיות ונבזיות.

מאות אנשים נמצאים בכל רגע במעצר מנהלי, בלי משפט בכלל, פשוט כי ישראל רוצה להרחיק אותם מהמאבק המוצדק והלגיטימי לקיום פסיקות בג"צ ולשחרור אדמתם ממעשי הגניבה של מתנחלים.

בושה וחרפה.

בשמאל הציוני אין אמיל זולא אחד לרפואה. אין רמון ארון אחד לכיסוי ערוותה של המדינה הגזענית הזו, שמפלה מדי יום בין דם לדם ומשתינה בקשת על מגילת העצמאות שלאורה היא נוסדה.

אני לא אוכל בעלי חיים (או את ההפרשות שלהן), אני לא נוהג ברכב, אני נגד דת (אפילו נגד ברית מילה), אני לא צופה בטלוויזיה, אינני אוהב ספורט, אני ממחזר נייר ופלסטיק, אני קונה בגדים פעם בשנתיים, אני פמיניסט ומפגין למען זכויות הלהט"בים. ואני שמאלני קיצוני קיצוני, קוסמופוליטי וסולידרי וחסר אגו. אני גם תורם בכל חודש לגרינפיס.

אני פשוט טוב!

גם לפני כן, לפני שחזרתי בתשובה, הייתי הרבה יותר טוב ממך. הייתי לוחם בצבא, הייתי בתנועת נוער ציונית ונסעתי למשלחות לחו"ל לפגוש יהודים אחרים, התנדבתי בגן לילדים אוטיסטים, הזמנתי לביתי עולים חדשים לחגוג את החגים, לא ראיתי את עצמי מעולם עושה משהו שאינו עזרה לאחרים. בצפירה התרגשתי באמת. כשניגנו את ההמנון שרתי ולא רק עשיתי עם השפתיים. זכיתי בחידון התנ"ך הפלוגתי ובגדודי הפסדתי בנקודות. גם נראיתי טוב, ויש שיאמרו שהייתי טוב במיטה. ככה שאפילו כשהייתי רע בסטנדרטים שיש לי היום, הייתי הכי טוב בלהיות רע. בסט אוף מיי קיינד.

פעם הייתי שלושת רבעי אשכנזי, והיום אני רבע מזרחי.

וואו כמה טוב להיות אני!

כדי להראות לעולם כמה אני טוב ומעולה, אני מפרסם כתבות וידיעות על הנעשה בשטחים הכבושים. כך אני מזהה את עצמי עם המידע ובעצם מבדל את עצמי מאלה שטועים, שזה בעצם כמעט כולם כי מי יכול לעמוד בקריטריונים שפירטתי בשורה הראשונה של הפוסט? כך אני מבהיר לכל חבריי בפייסבוק, ולכל עוקביי בגוגל רידר, שאני אני הוא הבן אדם הטוב ביותר שאי פעם התהלך על פני האדמה. שאני לא מהרעים אלא מהטובים. שאני משהו אחר, שונה, עצמאי וטוב. לפעמים לשתף ידיעות על אלימות וטיפשות של אחרים לא מספיק לי. או אז אני משתמש בבלוג הזה וכותב עד כמה רע לי מכל מה שהולך פה במדינה, בשביל שאף אחד לא יתבלבל: אני הוא האדם העליון, פאר היצירה, מגדלור של מוסר וצדק ומצפן מוסרי לכל אדם.

כדי להראות לעצמי כמה אני טוב, אני הולך להפגין בשטחים. "הוי," אני נאנח לעצמי בעודי יושב באוטובוס או במכונית בדרך חזרה לתל-אביב עירי האהובה, "כמה אני טוב ולא חלק מכל החרא הזה שמתחולל כאן". אני חוזר הביתה ומרגיש נקי וצודק ומעולה, וזה נותן לי לפחות שישה ימים של רגיעה מצפונית עד שאני מרגיש צורך לחזור על התהליך. העיקר, אני אומר לעצמי, לא להיות מאלה (שזה בעצם כמעט כולם). כשאני מרגיש גרוע במיוחד אני מנסה להיעצר, וכשאני נעצר אני מרשה לעצמי לנוח במשך שבועיים.

מתחיל להיות לך חם בפנים? גם לי! איך משיגים את הטלפון שלי?

אני לא מבין מה יש לך נגדי כל הזמן. אני נוטה להאמין שאתה פשוט מקנא בי ובכמה שאני טוב, אבל דע כי הקנאה שלך אינה במקומה, והיא נובעת רק מכך שטרם נחשפת למנגנונים הנפשיים אשר מפעילים אותי.

מה שאתה לא מבין זה שלהיות אדם טוב כמוני זה כמו להיות אנורקסית. היא אף פעם לא מרגישה רזה מספיק, ואני אף פעם לא מרגיש טוב מספיק. למעשה, רוב הזמן אני מרגיש מחורבן וחושב שאני גרוע. בכל מראה שתעמידו מולי אמצא פגמים חדשים הדורשים תיקון, ואפילו פגמים שלעולם לא אוכל לתקן – פגמים קריטיים, קשים ביותר. רק המוות ישחרר אותי מהתחושה הזו. וזה בגלל שאני כל כך טוב. טוב מדי. אם תתן לי באמת להוביל אותך, דע מראש שזה יהיה הכיוון הכללי אליו נצעד.

רוצה להיות כמוני? שאל אותי כיצד!

***

אני רוצה להתעכב טיפה על עוורתא לפני שאמשיך, כי עכשיו גיליתי שהוטל צו איסור פירסום על ידיעה שקראתי לפני כמה ימים.

הנה כל הדיווחים על מה שקורה בכפר, לפי סדר כרונולוגי (מהישן לחדש):

11 במרץ – רצח משפחת פוגל באיתמר

15 במרץ – פוגרומים בחסות הצבא

16 במרץ – תושבי איתמר מקימים מאחז על אדמות הכפר

16 במרץ – האו"ם מדווח על העוצר ומעצרים המוניים (פדף)

26 במרץ – גורביץ מדווח על המשך הפעולות האלימות והמעצרים (ומקשר לידיעות שהוסרו בינתיים מהקבוצה של מחסום ווטש בגוגל גרופס)

29 במרץ – עוצרים עוד עשרות תושבים, ביניהם סגן ראש המועצה

6 באפריל – הארץ מביא כתבה מהניו-יורק טיימס עם תלונות תושבי הכפר

7 באפריל – חגית בק ממחסום ווטש מדווחת מה היא ראתה ושמעה בעת ביקור בכפר – המאמר הוסר בגלל צו איסור פרסום (תוספת: המאמר אותר כאן)

11 באפריל – הפלסטינים מדווחים על טקטיקות החקירה של הצבא: שבירת חלונות ורהיטים, זריקת רימוני הלם לתוך בתים, הצבא מבטיח שיש התקדמות בחקירה

12 באפריל – ראש הכפר מדווח על כך שמתקיים מבצע צבאי כבר 31 ימים בכפר

12 באפריל – גורביץ משער שהברוטליות הצבאית מיועדת להפעיל לחץ על הרוצחים להסגיר את עצמם

12 באפריל – יעקב מנור מדווח על ההרס והענישה הקולקטיבית במהלך החקירה לאחר ביקור בכפר

12 באפריל – חגית בק ממשיכה לדווח על הנעשה בעוורתא עם הסרת צו איסור הפרסום (זה היה די מהיר)

פעם כתבתי פה בבלוג שהצבא יודע להפוך נשק לא-קטלני לאמצעי ענישה קולקטיבית. היום אפשר להוסיף שהצבא גם יודע להפוך חקירת פשע לאמצעי ענישה קולקטיבית. בתגובה למה שפרסם נועם, אני לא חושב שאנחנו מתנהגים כמו גרמניה הנאצית, אלא סתם כמו הדיקטטורה המצרית. כה אמר ויקיליקס:

During murder investigations police regularly round up 40 to 50 suspects from a neighborhood and hang them by their arms until they obtain a confession from someone, according to the cable.

***

אני חושב על דה-הומניזציה של פלסטינים והוא הבן אדם הכי טוב בסביבה לעבד איתו את המחשבות האלה, כי הוא באמת לא חושב שהפלסטינים הם בני אדם ככל בני האדם. הוא חושב למשל שאם לא היו שמאלנים אז אף ערבי לא היה נלחם בישראל, כי השמאלנים מכניסים לערבים כל מיני רעיונות לראש. הוא מפנטז על היום בו נוכל סוף סוף להסיר מעלינו את הכסות המערבית ולהחיל כאן צדק בסגנון ימי הביניים. לפני מספר שבועות הוא הגן בחירוף נפש על המתנחל שהורשע בחטיפת נער פלסטיני ובשלושה סעיפים של תקיפה חמורה ואמר שעדויות של פלסטינים לא נחשבות, ושזו קונספירציה משולבת של ארגוני זכויות אדם ובית המשפט השמאלני, כדי להתנכל לאמו של העבריין.

הדיעות שלו מזעזעות אותי אבל הוא בחור חמוד וסימפטי. הוא חושב שלא צריכה להיות ממשלה, שכל אזרח צריך להגן על עצמו עם נשק. הוא תומך בתכנית החדשה ללימודי אזרחות אנטי-ליברליים, ואומר שישראל לא צריכה להיות מדינה ליברלית כי הערבים ינצלו את החופש שניתן להם כדי לסלק אותנו מפה (השותף השני חושב שהערבים ינצלו את השוויון כדי להקים לנו מחנות השמדה). אני מרגיש כמו גננת שמנסה להעביר נקודה לילדים בני חמש, כי רמת הטיעונים נמוכה מאוד מאוד. תוך שלוש דקות כבר אומרים לי תרפ"ט. תרפ"ט? אני שואל. אז למה שלא נאשים אותך בסחר בעבדים בימי הביניים? אתה מרגיש שיש לך אחריות להלאמת האדמות המאסיבית בשנות השבעים שהפכה ליום האדמה? א' השותף השני שלנו גדל בקריית ארבע – האם אפשר להטיל עליו אחריות לטבח במערת המכפלה שהתרחש כשהיה בן 5, כמו שמטילים אחריות קולקטיבית על כל אדם שחי בעוורתא עוד לפני שנמצאו הרוצחים מקרב בני הכפר?

הם לא מבינים אותי. אני מנסה לגרום להם לראות את הדברים מנקודת המבט של ערביי 48 או של הפלסטינים תושבי השטחים סתם לשם הדיון, אבל במסגרת רחבה יותר להבין שמוסר בעיני הוא אוניברסלי, לא מוסריות כלפי הקבוצה שלך ומוסריות אחרת כלפי קבוצות אחרות. אני מדבר על ברוך גולדשטיין, שיש לו קבר נאה, שספרים נכתבו עליו, שמציינים את יום מותו כיום חג בקרב קבוצות מסויימות, ושואל אם מותר לפלסטינים לחגוג פיגועים באופן דומה. אני מנסה מלא טריקים רטוריים ונכשל.

נשגב מבינתי כיצד יכול אדם ליהנות מפירות הליברליזם המערבי בתל-אביב, וליהנות מהם ממש, ובה בעת לייחל לכינונו של משטר חשוך שייקח מאיתנו את כל זה. השותף שלי לא מאמין שיש אנשים שרוצים לכונן כאן את שלטון התורה ולהקים את הסנהדרין, למרות שאני מראה לו שזו עמדתו הגלויה של שר המשפטים.

כנראה שהמתנחלים באמת הצליחו להתנחל בלבבות, וכנראה שעתה הם יוצאים מהסוס הטרויאני ומנסים לקטוף את פירות עמלם. ללא ספק התרחשה פה הסרת מסיכות קולקטיבית, כי אינני זוכר תקופה בה כל כך הרבה אנשים הרשו לעצמם להתבטא בצורה כה קיצונית. הרבה יותר חמור, בעיני לפחות, להגיד שאינך מעוניין בדמוקרטיה, מאשר לתבוע בזעם את דמם של בני מיעוטים. כי האחרון הוא תגובה רגשית מהבטן, והראשון מערער לגמרי את כל מה שאנחנו מכירים ויודעים על החיים בישראל. אני מקנא באנשים שבטוחים בעצמם כל כך בשביל לחשוב שכל מה שהם נהנים ממנו היום הוא מובן מאליו ולא עומד בסכנה. אבל הביטחון הזה הוא מוטעה. יש לנו כל כך מעט היסטוריה של ליברליזם בעולם, וכל כך הרבה שנים של חושך, שעוד מוקדם מדי להיות בטוח בעצמך.

השיחה מתגלגלת לחוק הנכבה. אנחנו לא צריכים לשלם על הדברים האלה אומר השותף, ואני שואל אותו אם ערביי 48 צריכים לשלם על חגיגות יום העצמאות מכספי המיסים שלהם. הוא אומר שכן, "זו מדינת היהודים". אני שואל אם צריך לחייב אותם בחוק להיות שמחים ביום העצמאות.

אני מגלה לו שאחד מכל חמישה אזרחים ישראלים הוא ערבי. אני מגלה לו שאחד מכל ארבעה אינו יהודי. הוא מופתע נורא ואומר שזה חבל.

אין לנו שום סיכוי לנצח אותם. המקום הזה אבוד וכל מה שנותר הוא להביט מנגד בסוף המדינה הזו כמו שהכרנו אותה כילדים, ולא שהיה כל כך מושלם קודם.

• אבל מתוך 13 פוסטים שכתבתי רק שלושה פורסמו (הטיוטה האחרונה, ה-14 במספר, תפורסם גם תפורסם ו-2000 מילים כבר מאחורי).
• זו תופעה שחוזרת אצלי הרבה, בעיקר בטוקבקים בבלוגים של אחרים. אני כותב שעות, מנסח מחדש שוב ושוב, וכשאני מגיע לתוצר שמוצא חן בעיני אני עוזב את העמוד.
• זה גם מקום טוב להבהיר שכשאתם רואים מישהו מגיב תחת השם 'שי' בכל מקום שהוא באינטרנט, אז זה לא אני. יש כמה אידיוטים עם השם הזה ואני תמיד מפחד שיחשבו שאני קשור אליהם.

• אני רווק עכשיו לראשונה מאז 2005.
• אני לא רוצה להכיר נשים בהפגנות של השמאל בשטחים כדי לא ליפול לקלישאת איציק לאור והשמאלנים החרמנים.
• אני גם לא רוצה להכיר נשים באתרי היכרויות, למרות שאני חנון וביישן בצורה קיצונית אז זה די מתבקש. אז לפחות לא בשלב הזה, כשאני צריך חיזוקים לאגו שלי ואת התחושה המרוממת כל זכר של כיבוש אישה והשגתה.
• בינתיים כיף לי להיות לבד.
• כשאני אומר כיף אני מתכוון לומר שאני לא ישן, לא מתפקד בעבודה, לא מתקדם בלימודים, אבל נהנה לא לבשל, לשתות המון ולהתקלח פעם בשבוע.
• יש לי שני שותפים בדירה החדשה. שניהם מתנחלים לשעבר ודתיים לשעבר. לאט לאט אני שובר אותם בנחמדות.
• אחד מהם כבר שאל אותי על צמחונות וקיבל במתנה חוברת מתכונים קטנה וירקרקה של אנונימוס. בחוברת יש מתכונים צמחוניים.

• בסוף החודש אני אמור להגיש את פרוייקט הגמר בקורס בניית האתרים, פרוייקט שטרם התחלתי.
• סיום הקורס והרווקות יפנו לי הרבה זמן. השאלה שעל הפרק היא האם הזמן הזה יוקדש לעבודה פוליטית או לבטלנות ונהנתנות.
• התקשרה אלי קצינת קישור חדשה ושאלה אם אני מעוניין לעבור אימון חובשים. אמרתי לה "בטח!" והיא תחזור אלי עם תאריכים. אין עוד תשובה בנוגע לתפקיד שהציעו לי.

• פתחתי טאמבלר לכל צילומי המסך שאני עושה כל הזמן. קוראים לו פרינט סקרין.

• הוא לא יהיה גרוע כמו בלוג הסחים, כמו שמאלנים בגב האומה, או כמו כל הבדיחות על טאמבלר שרצות ברשת. זה בסה"כ מקום לזרוק אליו את כל צילומי המסך.
• על מי אני עובד? הוא מחורבן! הדברים היחידים שטובים בו הם דברים שנגנבו ממקומות אחרים והועלו ע"י חבר שלי.

• הפוסט הזה מוקדש לשי ענבל, שלא בזין שלו לקרוא את הבלוג אבל יגיע אליו כשהוא יחפש את השם שלו בגוגל.

דליה לימדה אותי על מלחמת העולם השנייה ועל ההיסטוריונים החדשים בישראל. התכנית הבינתחומית ללימודי מלחמת העולם השניה שלה כללו צפייה בסרטים, הגשת בוק ריפורט וניתוח של מאמרים של אניטה שפירא וזאב שטרנהל (זה היה לפני שלהיות שמאלני היה משהו מגונה). חלק ניכר מתפיסת המציאות הישראלית שלי מושפע מהתכנית הזו. היא גם לימדה אותי – נראה לי שבלי להתכוון – שיעור חשוב מאוד בשחיתות ובמוסר, שכן היא הייתה מושחתת כמו אחרון השרים בממשלה.

עמית לימד אותי מהי שקדנות. הוא לימד אותי לשבת על התחת וללמוד. בזכותו יש לי תעודת בגרות, וממוצע ציונים גבוה מאוד.

אבל הפוסט הזה עוסק בלאה, או יותר נכון בלימודי אזרחות.

לאה היתה ימנית מאוד, לפחות יחסית לאותה תקופה. אנחנו התלמידים היינו כמעט כולנו חלק מדור השלום של רבין, צעירים אידיאליסטים שהאמינו באמת ובתמים שהמדינה שואפת לשלום ודו-קיום עם הפלסטינים שתחת מרותנו. לאה שנאה את זה ובשיעורים איתה היא נהגה לעקוץ אותנו בדרכה הממורמרת. אבל לאה היתה גם ליברלית מאוד, ושיעורי האזרחות איתה הם משהו שלעולם לא אשכח. את חומר הלימודים באזרחות לא כל כך רציתי ללמוד. כמו צעירים רבים היום ולאורך כל ההיסטוריה של המדינה, הדמוקרטיה ניתנה לי כמשהו מובן מאליו, ולא ראיתי צורך לפתח איזושהי תפיסה מהותית שלה. מה שספגתי מלאה הוא מנה גדושה של ספקנות בריאה, ומה שלימים יהפוך למרד האישי שלי נגד הבית הפוליטי ממנו באתי – תנועת העבודה ומפא"י.

לאה לימדה אותי להביט מעבר לתשוקה האישית שלי לשלום ולצדק. זרעי הספקנות והפיכחון שהיא שתלה בראשי הבשילו עם השנים, ולמעשה ההכרה בגדולתה של האישה הזו באה רק בדיעבד, כשפיתחתי מודעות פוליטית אמיתית. בזכותה אני מעריך היום את רובי ריבלין ומיכאל איתן. בזכותה אני רואה מעבר למחנות הפוליטיים ומחפש את המקומות בהם ניתן לשתף פעולה על בסיס של אידיאולוגיה ליברלית ותפיסת עולם המקדשת את חוקי המשחק הדמוקרטיים.

אינני יודע כיצד היא היום. אני משער שהיא הלכה באחד משני הכיוונים המרכזיים של החברה היהודית מאז האינתיפאדה השנייה – פוסט-ציונות או לאומנות אנטי ליברלית, כאשר הראשון מצריך מאמצים כבירים להתגבר על אמונות העבר, והאחרון הוא פשוט היסחפות בזרם הכללי לעבר אבדון.

ולמה אני מזיין לכם על זה בשכל? כי הבוקר התגלגל לידי מאמר שהחריד אותי יותר מהרגיל, מפני שהוא קשור להנדסה חברתית ולנזקים שאנחנו נחווה רק בעוד עשור. מסתבר, שהציונות הדתית החליטה לבטל את לימודי האזרחות הליברליים בבתי הספר, כל עוד היא בעמדת הכוח, ואם אפשר אז גם את הדמוקרטיה. מבחינתם, האשמה הטבעית המתעוררת בתלמיד כשהוא לומד על מהות הדמוקרטיה (ועל המצב בפועל בישראל בו חמישית מאוכלוסיית המדינה סובלת מקיפוח ממסדי ברור וממושך) אינה מוצדקת, ועלינו להעמיד דורות של אנשים המרגישים שקיפוח מיעוטים הוא גאווה של ממש. לא שזה לא היה המצב עד עכשיו, אבל חישבו על ההשפעה של גידול דורות של דתיים שאינם מודעים לחלוטין למהות של הפרוצדורה הדמוקרטית שבזכותה ישראל יכולה לכסות את ערוותה. החבר'ה הדתיים מקווים גם שהתכנית תורחב למסגרות לימוד שאינן דתיות. הליברליזם, כך הם אומרים, הוא לא תורה למשה מסיני.

כנראה שעדיין לא פגענו בקרקעית. אבל ככל שנצלול יותר למטה, ההתפכחות תהיה יותר קשה ויותר כואבת, והיא תגבה את חייהם של רבים. ובינתיים, בואו נחגוג במדינת תל-אביב.

(עוד על באסם ומעצרו)

איזה כיף לצבא שיש לו בית משפט משלו!

בנבי סלאח עצמה מורגש מחסור בולט בילדים מעל גיל 12. מדברים על 40 נערים הנמצאים בבית הכלא וממתינים למשפטם אבל לא אימתתי את המידע כי אני עצלן. לפני כמה חודשים התפרסמה ידיעה על כך שהצבא פושט על הכפר בלילה, שולף את הילדים ממיטותיהם ומצלם אותם. אני מנחש שאיזושהי טכנולוגיה לזיהוי תמונה הגיעה לצה"ל והוא מקים מאגר ביומטרי.

ולמרות המחסור בכוח אדם ההפגנה ביום שישי התקיימה, ופוזרה בכוח על ידי עשרות רבות של שוטרים וחיילי מג"ב, שירו מאות רימוני גז על המפגינים בזמן שהם נסים ומחפשים מחסה. אף פעם לא הבנתי מה התכלית המבצעית בירי גז על אנשים בורחים – זה לא מיועד לפזר אנשים שמתפרעים? ומה התכלית בירי גז על אנשים שסתם עומדים בשקט? ומה התכלית המבצעית של כיתור הכפר מכל צדדיו והטלת עוצר עד שעות הערב? אה, את התכלית הזו אני דווקא מבין.

צה"ל עדיין לא יודע כיצד להכיל את המאבק העממי בפלסטין. כמו במדינות ערב, הדיקטטורים היהודים של הגדה יודעים איך להתמודד עם טרוריסטים חמושים בקלצ'ניקוב אבל מוכים הלם כאשר אזרחים לא חמושים מנסים להחזיר לעצמם אדמה גזולה. איזה מזל שיש את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שיבוא עכשיו וימחוק הישגים אזרחיים של שנים עם כמה פיגועים מזעזעים.

והחיילים הם כאלה ערסים. פעם איזו פעילה ביקשה ממני לא להגיד ערסים, כי זה כינוי גזעני. אני לא הסכמתי איתה כי בעיני ערסים זו מילה המתארת שילוב מסויים של תכונות אופי – מאצ'ואיזם, בריונות וטיפשות – ולא מוצא אתני או מעמדי. אנבמהלך חיי ראיתי ערסים מכל הסוגים והצבעים, וראיתי למה הם מסוגלים. החל מלתת לך מכות כשאתה ילד קטן, להסתובב בחבורות ולהציק לך בשכונה כשאתה נוסע על האופניים, וכלה בלזרוע הרס, פחד ואלימות בקרב הפלסטינים כשאתה ילד קצת פחות קטן. ערסים הם מילה נרדפת לאלימות מטופשת.

אז אחד הערסים האלה במדים התחיל ריב עם ילד קטן הסובל מפיגור שכלי. אבן שהתגלגלה ליד רגליו גרמה לו, למ"פ המסייעת של גדוד כלשהו (צעד חכם, לכתוב שאתה מטרה איכותית על האפוד באותיות שחורות וגדולות) שלבש מסיכת סקי שחורה, להתחיל איזה קטע מצ'ואיסטי מפגר עם קבוצת התושבים והפעילים שעמדה בשקט וחיכתה שהצבא יתפזר כדי שהחיים יוכלו לשוב למסלולם (ונוכל לחזור הביתה). "אני אקח את הילד" נבח מסיכת סקי על אחד התושבים, שגר יותר מעשר שנים ברמת-גן בשנות השמונים, וזה השיב לו "קח". כשרימוני הלם נשלפו ונופנפו באוויר על ידי הקצינים הכה-גבריים פעילה ותושבת סחבו את הילד לאחד הבתים, ומסיכת הסקי הסכים להתרחק קצת מהקבוצה. חצי שעה אחרי זה היתה זו חבורת מג"בניקים שהחליטה שאנחנו רועשים ומבסוטים יותר מדי והסתערה עלינו בצעקות כדי לדחוק אותנו בחזרה לבתים. עושה רושם שהקצונה של היום היא פחות ג'נטלמנית מבעבר. פעם קצינים היו מתרברבים מול החיילים שלהם עם יותר סטייל. הדור הולך ופוחת וכו'.

בהפגנה נעצרו 11 אנשים, כמעט כל הפעילים הישראלים שהגיעו, שני מקומיים (צלם ונער בן 16) וזר. הישראלים והזר ישוחררו עוד באותו יום. אולי הזר יגורש, והישראלים (חוץ אולי מיונתן פולק, שגם נעצר ואולי יש לו תנאי שאפשר להפעיל) יקבלו צו הרחקה מהאיזור לשבועיים. הפלסטינים – אני מנחש כמובן – בנוהל, מעצר עד תום ההליכים ועסקת טיעון. עבור הנער מדובר בשנה מחוץ לבית הספר.

Tamimi Press הוא אתר אינטרנט\עיתון מקומי\סוכנות ידיעות עצמאית המספרת את סיפורו של המאבק העממי בכפר. שם תוכלו למצוא ידיעות כגון:

During the violence, 60-year-old Ibrahim Hasan al-Tamimi and his 50-year-old wife were both shot in the head with rubber-coated steel bullets and taken immediately to a hospital. Eighty-five-year-old Aziza al-Tamimi was also injured, but it was not reported how seriously.

***

אתמול ניהלתי שיחה על עצמי – שזה תמיד כיף – עם כמה אנרכיסטים, שהחלה כשביקשתי מבחור אחד להסביר לי למה הוא מתנגד לשוברים שתיקה. הוא אמר שהם מסתירים ראיות, ומונעים השגת צדק בבתי המשפט. פעילה נוספת אמרה שחיילים שהיו שותפים לכיבוש צריכים להסגיר את עצמם. אוקיי, אמרתי לה, אני אסגיר את עצמי, אבל למי, ועל מה? על אילו פשעים? גם אם הייתי רוצח פלסטיני באותם ימים לא הייתי נענש בחומרה, אז על שמירה בעמדות והשתתפות במכונת הכיבוש מישהו יעניש אותי?

הסברתי להם שאני קרוע בין עולם ציוני לעולם אנטי-ציוני ולא מרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן, וביקשתי מהם לאפשר איזושהי תשובה לאנשים כמוני. הם ענו, ובצדק רב, שלכל הפחות הייתי צריך להפסיק לעשות מילואים מיד כשהשתחררתי מסדיר. כשאמרתי שלא מפריע לי במיוחד כיבוש הרמה הם אמרו שאני משת"פ של הכיבוש.

והם צודקים. זה עצוב, וזה לא פייר, אבל כל יהודי שחי בישראל הוא משת"פ של הכיבוש. גם הם, אולי במידה פחותה ממני, אבל עדיין. הכסף והאדמה, הרווחה הכלכלית, מחיר המים, תשלום מיסים שמממנים את הכיבוש, קנייה מחברות שמרוויחות באופן ישיר מבניית גדרות ומצלמות או מרכזי קניות על אדמה גזולה. הסגר שמוטל על הגדה בכל חג יהודי. כולנו חלק מזה באיזושהי צורה, ואני לא חושב שיש משהו שאוכל לעשות, חוץ מלעזוב את הארץ, כדי לנתק את הקשר הזה בין זכויות היתר שלי כיהודי בארץ ישראל לתת-הזכויות של פלסטיני בארץ ישראל. הם לא יכולים לקנות אדמה ואני והאנרכיסט כן. הם לא יכולים לנסוע בחופשיות בכל חלקי ארץ ישראל, ואני יכול לנסוע לרמאללה באוטובוס, ההבדל בעבודות הפתוחות עבורי ועבורם, וכו'.

כל זה לא אומר כמובן שליהודים אין זכות להגדרה עצמית בארץ הקודש, אבל זו ההאשמה הכללית כלפי אנשים שאומרים דברים מהסוג הזה. חוץ ממנה, יש רק את התירוץ הילדותי של "אבל אלה יותר גרועים מאיתנו", או לחליפין הטענה הגזענית שהערבים אינם יודעים להתפתח כמונו המערביים, ולכן הם האשמים הבלעדיים בגורלם המר (שהוא, אסור לשכוח, הרבה יותר מתוק מגורלם של כל הערבים האחרים במזרח התיכון). את מי שחושב כך, אפילו רק בלב, אשאל רק אם ההסברים הפשטניים האלה נראים תקפים יותר מהסברים המעוגנים בתיעוד ממשי של הדיכוי והקיפוח השיטתיים של הפלסטינים במשך עשרות שנים. של סיפור החיים של מיליוני אנשים תחת משטר ששולט להם ברוב היבטי החיים כבר עשרות שנים.

נ.ב.

ב-28 בינואר התפרסמו מברקים דיפלומטיים בויקיליקס המפרטים את הפשעים של הדיקטטורה במצרים. באחד המברקים מצוטטת עדות של פעיל\ת זכויות אדם על שיטות החקירה המשטרתית במצרים. מדובר שם על עינויים, הפעלת לחץ קשה על עשרות חשודים בניסיון לסחוט הודאה. נזכרתי במברק הזה אתמול כשקראתי על מה שעשו בעוורתא אחרי הפיגוע באיתמר. במצרים מייחסים את הברוטאליות לחוסר אימונים ומקצועיות של כלבי התקיפה של המשטרה. ואני אוסיף, אולי גם גילם הצעיר.

מה שלא קורה לי בזמן האחרון זו פעילות פוליטית. במקביל ללימודים שתופסים לי את ימי שישי בחודשים האחרונים, פיתחתי רתיעה מסויימת מהפגנות אנטי-ציוניות בתוך העיר תל אביב. הן נראות לי פתטיות פתאום. כן הלכתי לכל מיני הפגנות המוניות בעיר, אבל זו בעיני לא פעילות פוליטית אלא תרומה צנועה מאוד מאוד לשינוי דעת הקהל בישראל. למרות שרוב חלקי השמאל אינם שותפים לדרכי, אני תמיד מרגיש צורך לבוא ולחזק את הקבוצה הכללית כי אני עדיין חולם על היום בו שוב להיות שמאלני ולא-שונא ערבים לא יהיה משהו שמלווה באות קלון.

אתם יודעים שאתם מתחבאים, נכון?

לידיעת אישה שקרובה אלי מאוד, הבושה להביע את דעותייך האמיתיות מטעמים חברתיים אמנם עוזרת לך לנהל את חיי החברה שלך עם מתנחלים חסרי אידיאולוגיה וליברמניסטים חסרי בינה,אבל היא גם מגדילה את אחריותך לסבל של אנשים אחרים וכמובן את אחריותך לעובדה שאנחנו השמאלנים נתפשים כפחדנים עלובים. היי אמיצה להביע את דעותייך, עמדי לצד החלש והמדוכא. החברים שלך לא יעזבו אותך בגלל זה אלא להיפך, דעות מוצקות ומגובשות יהפכו אותך לאדם יותר מושך ומעניין.

ליל המסכות

רציתי לכתוב על השימוש במסיכות שנעשה נפוץ יותר בשנים האחרונות בקרב שוטרי יס"מ וחיילי צה"ל. במיוחד מעניין לראות כיצד היחידה ממנה באתי, הלא היא גדוד שמשון (כיום בתוך חטיבת כפיר), החלה לעשות שימוש במסיכות שחורות בזמן הפשיטות הליליות. המטרה בשימוש במסיכות היא הגנה על החיילים מפני תביעות בין לאומיות על פשעי מלחמה. ואכן, עושה רושם שפשיטה לילית על כפר כדי לשלוף החוצה קטינים בני 12 או סתם לצלם אותם היא אולי לא פשע מלחמה, אבל בהחלט התנהגות של שלטות טוטאליטרי ברוטאלי ונבזי.

התוצאה של השימוש במסיכות מזכירה מאוד את הטוקבקים באתרי החדשות הגדולים. מתחת למעטה האנונימיות החייל מרשה לעצמו להיות רע ממש. כמו שמי שלובש משקפי שמש יכול לבהות ללא הפרעה באנשים ברחוב, מי שלובש מסיכת סקי שחורה כשהוא פושט על כפר בלילה יכול גם לתת למישהו כת של רובה בראש בלי לשאת באחריות. בכוח המונה מספר חיילים, אפילו מפקדיו יתקשו לפקח עליו ולוודא שאינו גונב איזו שרשרת חרוזים מהבית עליו הוא פושט, והרי ידוע – לי לפחות, אלא אם כן השתנתה האופנה הצבאית מאז תחילת האלף – שחיילים נורא אוהבים "להשיג" שרשראות חרוזים ומזכרות אחרות מבתי פלסטינים.

גם מי שמעניינת אותו הדרך בה ישראל מצטיירת בעולם המערבי, ולא רק חסינותם המשפטית של החיילים הנשלחים למשימות הטלת טרור על אוכלוסיה שאינה עוסקת בטרור בעצמה בשעות לילה קטנות, שייקח בחשבון שאמנם לא רואים פרצופים בסרטי הוידאו של הפעילים הבינלאומיים שמגיעים להגן בגופם (יש אפקט ממתן בנוכחות של לבנים לא-ילידים סביב הילידים השחורים, חיילי צה"ל מרגישים קצת פחות נעים להרביץ ולדחוף כשיש בסביבה אנשים שנראים קצת יותר כמותם) על הפלסטינים, התמונה החלופית שמתקבלת היא של יחידות סער מכוסות פנים המגיעות להשליט טרור בקרב התושבים באישון ליל. כך לפחות הרושם שאני קיבלתי מצפייה בסרטונים בהם מכים ללא רחם את מנהיגי ההפגנות בבילעין בתוך ביתם, כאשר חייל חוסם את הכניסה ורק צרחות נוראיות נשמעות משם.

חוקי הנאמנות

מגזין העין השביעית פירסם רשימה מרוכזת של הצעות החוק הגזעניות שהוגשו לאישור הכנסת וועדותיה בתקופה האחרונה*. רוב ההצעות האלה נופלות או מופלות על ידי הממשלה שאינה מעוניינת להחמיר עוד יותר את מצבה הלא מזהיר של ישראל בקרב העמים, ונהוג לומר שאלה הצעות הפוגעות פגיעה אנושה בשלטון הדמוקרטי, בזכותנו הבסיסית להתנגד למדיניות השנויה במחלוקת (בכל העולם ממש) של הממשלה ובכלל של התנועה הציונית בשנים האחרונות. אני באופן אישי מפחד שחוקים כאלה, חוק הנאמנות, איסור מימון לעמותות המקדמות העמדה לדין של חברי קאסטת הקצינים בצה"ל, וכמובן חוקי הנאמנות השונים, אינם מסוכנים לנו בטווח הקצר. עם כל חוסר הכבוד שיש לי לנציגינו הנבחרים בשנים האחרונות, אני מפחד מהם פחות מכפי שאני מפחד מבני הדור הצעיר שאינם מכירים כלל וכלל את החיים לפני הציונאציות זוללת הקרקעות, בתחילת שנות התשעים כשהיה מקובל להאמין בשוויון מלא בין יהודים ללא-יהודים, בימים בהם הרגשנו את מרצ (ולא תמיד לטובה) ורוחה בתכנית הלימודים. בני הדור הצעיר האלה הם פאשיסטים של ממש. רובם תומך בטיהור אתני, בהוצאות להורג, ומקבל את הפריבילגיות האזרחיות של יהודי בישראל כדבר מובן מאליו. הסכנה בעיני היא שבעוד עשרים שנה החוקים האלה ישמשו את הצעירים של היום, שינהיגו את הצבא והמדינה, כדי לכונן פה שילטון דיקטטורי אמיתי.

ובכך בעצם דעתי אינה שונה מהדיעה הרווחת בשמאל לגבי החוקים אלה, פרט לעובדה שאני נותן קצת יותר קרדיט לאביגדור ליברמן ומאמין שהוא לא זה שימיט על המדינה הציונית את האסון האמיתי. לקחי לוב מלמדים אותנו גם שהמערב סובלני מאוד לדיטטורות רצחניות, ולכן יש לנו עוד שנים של גלישה מטה במדרון החלקלק ללא הפרעה, עד שאנשים כמו האשה אליה פניתי בתחילת הטקסט יתחילו גם הם להרגיש מיואשים מספיק בשביל להפסיק להסתיר את דעותיהם ההומניסטיות, או פשוט בשביל שכבר לא יוכלו לחגוג ללא הפרעה בזמן שבשטחים מתחוללת סופה של אלימות ממסדית ואזרחית.

לנערות אני כנראה אצטרך להגיד:

אתן הולכות לדכא עם שלם בתפקידי שמירה בזויים, במגדלים קרים או רותחים בגבול שלום של ישראל. וכשלא תעשו את זה אתן תהיו חיילות במדים בלב אוכלוסיה אזרחית תמימה, נציגות מערכת החינוך הצבאית הרשמית. אתן תחתמו קבע בשביל זה כמו מטומטמות. אתן תהרסו את הגוף ואת הנפש ותעודדו נערות אחרות לבוא בעקבותכן.

לידיעת הגורמים המטפלים וכו'.

טמטום (אילוסטרציה)

העובדה שהרגשתי נוח לא להתייצב למילואים שישה חודשים שלמים אחרי הסירוב מנעה ממני להבין עד עכשיו שגם הם הרגישו נוח פשוט לפלוט אותי ממכונת הדיכוי. אולי הם יודעים שאין לנו עתיד ביחד, שהגדוד עובר לשטחים לנצח ושאני כבר לא אוכל להיות בו. אני לא יכול להאשים את הצבא לגמרי כי לא המשכתי עד הסוף בניסיון שלי להישאר ביחידה קרבית במילואים.

וזה, מה שכתבתי עכשיו, עלוב. זה עלוב להתרפס בפני מערכת דורסנית ומושחתת, חבורה של גברים טיפשים וחסרי יכולת המפיקים תועלת והנאה מהזמן שלהם מחוץ לשגרת החיים, כאילו יוצאים לציד יחד בסופי שבוע, רק של פלסטינים ובדואים ורועים סורים. זו צריכה להיות גאווה לעוף קיבינימאט ממועדון הבנים הפתטי בו לבושתי הרבה הייתי חבר במשך שנים.

גבירותי ורבותי המושבעים:

http:// www.flickr.com/photos/dan_halutz/4507887147/

http:// www.flickr.com/photos/zoriah/2968930768/in/photostream/

http:// www.flickr.com/photos/dan_halutz/4486278389/#/

http:// www.flickr.com/photos/hopeforafreepalestine/4581940308/

http:// www.flickr.com/photos/31843302@N03/3756875851/

שני הרוגים כבר מאחורינו. כמה עוד צריך עד שממשלות ישראל ימלאו את פסיקות בג"ץ, תפנה את בית יונתן, תזיז את הגדר בבילעין ותמנע את המשך ההשתלטות היהודית על שטחי הגדה ומזרח ירושלים?

החלטתי על מבצע חדש לרגל חוסר הביטחון בפרסום כתביי: אם אתם רוצים לקרוא 21 פוסטים שנכתבו השנה וטרם פורסמו, אתם יודעים היכן למצוא אותי.

***

וזהו, אחרי רבעון די חלש מבחינת כתיבה ופעילות פוליטית, הבלוג סוגר שנה. אני רוצה להודות לבלוג "כיכר המיואשים" ולבלוגר "גולה פוליטי" על פרסום הפוסטים שלי במקום בולט אצלו\ם. אתם אחראיים ל-3% (250 צפיות) מהטראפיק שלי.

היה ברשותי רכב בחודש וחצי האחרונים ונהגתי עליו חמש פעמים. פעם אחת לשדה התעופה עם בעל הרכב, שלוש פעמים מסיבות הומניטריות, ופעם אחת כדי להקפיץ הביתה חברה. לידיעת בעל הרכב: אני לא כותב את זה כדי שתרגיש טוב. פשוט גיליתי שנגמלתי מהעניין הזה של מכוניות, או לחליפין שלא היה לי חשק לנסוע לשום מקום בזמן האחרון. בתוך העיר אין סיבה להדליק את הרכב, ולא היה לי בשביל מה לצאת ממנה פרט לכמה מקרים ספורים. והאוטו, כמו שראינו, הסתדר יפה בכוחות עצמו.

אבל בכלל רציתי לנצל את הפוסט האישי והלא-פוליטי הזה בשביל לספר לכם על אמא שלי.

אמא שלי היא אישה בת 60 שעברה חיים לא פשוטים. בניגוד לאמא שלכם, אמא שלי היא אישה חכמה ויפה ואני אוהב אותה מאוד. כמוני, גם היא עברה מדירה לדירה במשך השנים, וכמו רבים בני גילה היא איבדה את כל כספה במהלך השנים עם שחיקת מעמד הביניים בישראל.

היום פגשתי אותה בסופר מרקט גדול ברמת-אביב אחרי העבודה. היא עובדת מזה יומיים בדוכן טעימות של טבעול. לפני כן היא עבדה שלושה ימים בגני התערוכה ביריד שקר כלשהו. לפני היריד היא עבדה עשרה ימים בסופרמרקט בדרום העיר ועשתה קניות לאנשים שמזמינים באינטרנט. לפני זה היא עבדה כמעט חודש בתור מוכרת בחנות של "שילב" עד שהלכו לה הרגליים. תוך כדי היא עשתה משמרות בטלמרקטינג. לפני זה היא עבדה בסופר-פארם. לפני זה היא עבדה בשני משרדי תיווך בתל-אביב, ולפני זה הייתה לה חנות. ביום ראשון היא מתחילה עבודה נורמלית, סוף סוף.

So it goes

אפשר להסיק מהתיאור הקצר והעצוב הזה שיש לאשה הזו קוצים בתחת, וסקירה מהירה של הצאצאים שלה יספקו תמיכה במסקנה הזו. אבל הסיבה האמיתית שהיא מדלגת מעבודה לעבודה היא הטיפוס הקשה והאיטי למעלה, טיפוס שהיא כבר התחילה פעם כשהיא היתה צעירה, והיא מנסה לעשות אותו שוב בזמן הקצר שנשאר לה. במשך שנים, מאז סוף שנות התשעים, היא ניסתה למצוא עבודה שכירה, אבל אף אחד לא רצה מזכירה מבוגרת והיא נאלצה למצוא כיוון אחר. אולי העבודה החדשה(-חדשה-חדשה-חדשה) הזו היא הכיוון.

הטיפוס הזה למעלה הוא טיפוס מעבודה של מינימום לעבודה של 22, ולעבודה של 25, ומשם לעבודה של 22 שאפשר לעבוד בה 12 שעות ביום. לפעמים היא עוזבת ולפעמים משחררים אותה אחרי זמן קצר. ואיתה עובדים המוני טיפוסים כאלה שמבצעים את עבודות הדחק האלה של השירותים הנמוכים ביותר, למשך תקופות קצרות בדרך כלל. היום היא נראתה כמו גמד קטן בסרבל ירוק עם פרסומת של השף של טבעול שהיה גדול עליה נורא. נסענו יחד באוטובוס לדרום העיר ודיברנו על פוליטיקה והחיים. האם ובנה. שוב בתל אביב. כמו אבא שלה ואמא שלו, בחודשים האחרונים חזרנו לחיות חיים קטנים כאלה בכרך הסואן. ההייטקיסט ואשת העסקים, מי היה מאמין.

בסופו של דבר, היה לנו יום טוב, אנחנו שוב בדרך למעלה. אז למה אני כל הזמן חושב על 'מותו של סוכן'?

***

בשנים האחרונות נשחק מעמד הביניים בישראל. עבור רבים זוהי קלישאה עיתונאית, ועבור המשפחה שלי מדובר בלעג לרש. נשחק? זה שם נהדר שמשמעותו עבור הנשחקים היא חובות עצומים בגיל העמידה בלי שום יכולת להחזירם. זה שם נפלא לעתיד האומלל שמחכה לשני הורי, בת 60 ובן 64 שטיפסו לאט לאט עם השנים ועתה נותרו לא רק חסרי כל, אלא בעלי חובות עצומים, ללא השכלה, ללא נכסים, ללא תמיכה משום סוג, גם לא ממני.

אני חייב להודות – ותסלחו לי על הציניות – שאני באופן אישי הרווחתי מכל העניין. מצד אחד זכיתי לילדות מלאה בשפע בורגני מלא בכל טוב עם משפחה מתפקדת למראית עין, ומצד שני קיבלתי את הבעיטה הנדרשת בישבן שזרקה אותי מהקן החמים אל עבר החיים הבוגרים בגיל צעיר למדי. כשאני מנסה להעלות בעיני רוחי את בן דמותי הבורגני מהיקום המקביל שבו העסקים לא קרסו והמבוגרים לא נאלצים לבחור בין הרפתקאות כלכליות לניקיון רחובות, גבי מצטמרר מקנאה ומגועל. קנאה בכל הרכוש והחפצים המיותרים שהייתי קונה תחת החסות הכלכלית של המשפחה, בכל החופשות באירופה אליהן הייתי נוסע. וגועל בדיוק מאותם הדברים.

את אותן התחושות אני מרגיש כשאני מדמיין משפחה או רואה משפחות אחרות כמו המשפחה של בת הזוג שלי. קנאה בילדים המתרוצצים, בהורים שבעי הנחת, בשיתוף פעולה בשטיפת הכלים אחרי הארוחה. גועל מהדביקות, מהביחדנס, מהפגיעה באוטונומיה ובריבונות הכרוכה בלשבת ולסבול בשקט את קרובי המשפחה המנוולים שלך.

אבל אני לא יכול. מוכה אשמה ובושה כרגיל, אני מרגיש שאין לי זכות להגיב על ענייני השעה כשאינני פעיל נגד הכיבוש (יצאתי לחופשה מפעילות לרגל הרמדאן והארכתי אותה קצת). אני מרגיש שאין לי זכות לכתוב על מדינה חד-לאומית כשרגל אחת שלי כבר זזה בעצבנות לכיוון היעד המועדף עלי להגירה. ואין לי זכות לכתוב על זכויות בעלי חיים כשאתמול אכלתי חביתה וחמאה ושרימפס ובריוש בבנדיקט. ואיך אכתוב על כלכלה שמאלית כשאני עובד בעסקי האוויר הגרועים ביותר שהעידן המודרני מסוגל לנפק? אסתפק איפוא בהתרפקות על עברי המפואר ואנפק לי ולקוראי כמה סיפורי מעשיות נוסטלגיים. לא משנה מה יקרה, סשן הכתיבה הנוכחי יוליד פוסט שיפורסם ולא עוד טיוטה או פחות מכך. אני כבר כמה שבועות משקיע את כל האנרגיה היצירתית שלי בכתיבת זבל מסחרי לעבודה החדשה שלי בה אני מרוויח חצי ממה שהרווחתי קודם, וכשאני לא כותב זבל אני כותב קוד של שפות תכנות נחותות.

אני מתחיל לפתח חרדות בנוגע לבלוג. היום גיליתי שיש 50 אנשים שמנויים עליו. זה בטח מעט בקנה מידה של בלוג פוליטי רציני, אבל אני עושה את מירב המאמצים להילחם בתווית "בלוג פוליטי רציני", להדוף מכאן את הקוראים הנבונים ולהתעלל באלה שנשארים, כי כל כניסה לבלוג הזה גורמת לי לכאב נורא, ולתחושה קשה שאני מבזבז לאנשים את הזמן. ובכל זאת יש חמישים אנשים (פלוס מינוס אנשי כוחות הביטחון) שאוהבים את ההתעללות הזו ואני מניח שחלק ניכר מהם מכירים אותי היטב. העובדה שיש לי מה שנקרא "קהל קוראים" לא עוזרת לי עם החרדות אלא מגבירה אותן. והתגובות המעודדות של חברי-קוראי גורמות לי עוד יותר להתבייש בעצמי ובהם.

וגם כבר נשבר לי מדיסקליימרים ארוכים לכל פוסט שאני כותב.

מעשה בדוד שהשתעמם במשמרתו ובאישון לילה החליט לזרוק רימון גז מדמיע לתוך סלון של משפחה פלסטינית.

כשסיימתי את התיכון, לפני יותר מעשור, תפסתי את אבא שלי בוגד באמא שלי. לא על חם, עם המכנסיים מופשלים וכולי, אלא ברמזים ובפאשלות מטופשות. ריח של בושם על חגורת הבטיחות, שקרים דביליים בחיי היום-יום, ושיחה ממספר מזוהה בשם "א" בדיבורית שלו שהתנהלה כך:

אבא: שלום, מי זה?

א' מספר הטלפונים של המכשיר: ………. סליחה, טעות [ניתוק].

כבר אז הייתי טיפוס די ישיר ושאלתי אותו מיד אם הוא בוגד באמא. כבר אז היה לי סף רגישות נמוך מאוד לשקרים, וכשהוא הכחיש בתוקף החלטתי לערב אותה בעניין. אמא שלי לא היתה מטומטמת. במשך שלושים שנה היא ידעה שיש סיכוי די טוב שאמן, איש חיי לילה, שטס לחו"ל על ימין ועל שמאל עם הלהקה שלו, נכנע לפעמים לעדר המעריצות המזדקנות ותופס לו איזה זיון לא מחייב. לא היה אכפת לה מזיונים לא מחייבים כאלה אחרי שלושים שנה. אבל כדור השלג שהתחלתי לגלגל קיבל מימדים מפלצתיים. היום במבט לאחור אני מבין שהסיפור היה מתפוצץ בכל מקרה, שכשאבא שלי החליט למסד את הקשר עם אחת המאהבות שלו המשפחה שלי התחילה בצניחה חופשית מבחינה כלכלית, זה היה רק עניין של זמן. אבל בזמנו לקחתי על עצמי את האחריות על פירוק המשפחה. כשגיליתי כמה חודשים מאוחר יותר שיש לי חצי-אחות ממזרה כמעט בגילי הפסקתי להרגיש אשם ונשארתי כועס.

עוד לא הספקתי להתאושש מגירושי הורי, ואני בן 18 וחודשיים, התגייסתי לצה"ל להוכיח את גבריותי ואהבתי למדינה. אני לא מגזים – הייתי אידיאליסט ורומנטיקן גם כשהייתי בור ועם הארץ בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. הגעתי לצבא במטרה לאכול חרא כחייל פשוט בגדוד, וקיבלתי את מבוקשי. הכי עצוב בעיני זה שלכל אורך הדרך הייתי מנותק לחלוטין מההיבט המדיני שבפעילות הצבאית שלי כי התרכזתי בסבל הגופני והנפשי שהם מנת חלקו של הלוחם בגדודים.

ואז השתחררתי מהצבא, ובמקום להיות אשכנזי אליטיסט בן מעמד הביניים, לגור אצל ההורים, לחסוך בוחטה, לצאת עם החבר'ה לכל המקומות המלוקקים בתל-אביב והרצליה, מצאתי את עצמי אשכנזי אליטיסט שהוריו פשטו רגל, בן 21 ועצמאי בשטח. זה קצת דפק לי את התכניות – בימים אלה הייתי אמור לסיים את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית – אבל בסופו של דבר הרווחתי מכל העניין ובמקום ללמוד פסיכולוגיה תרגמתי מאמרים בפסיכולוגיה ועבודות של סטודנטים והבנתי שזיוני שכל הם לא הכיוון בשבילי. התרגום מצא חן בעיני – משלח יד בעל חשיבות עליונה מאז שחר ההיסטוריה. facilitator of human communication. ובמקום לגור אצל אמא שלי זכיתי לגור בצפון.

כל דבר שאני עושה מוצא חן בעיני משום מה: כשתירגמתי פינטזתי על קריירה כמתרגם, כשלמדתי אנגלית באוניברסיטה פינטזתי על קריירה אקדמית בבלשנות, מאוחר יותר פינטזתי על קריירה זוהרת בהיי-טק והיום אני מפנטז על קריירה בעיצוב ופיתוח אתרי אינטרנט. אני טיפוס מתמסר שכזה, ויש לי יותר מדי תחומי עניין. בצדק אמרו לי שלא צריכים היום אנשי רנסנס, ואני בכל זאת מתעקש להיות כזה – לא להצטיין בדבר ולהתפזר על כמה תחומים שרק אפשר.

מעשה באפללו שדחף ילד בן שמונה לפח אשפה, וברשיק שעמד מנגד ולא אמר מילה.

שכרי יצא בהפסדי (או להיפך?) בעוד הרבה תחומים בעקבות גירושי הורי ופירוק התא המשפחתי. העצמאות היא טובה, היא בונה ומחשלת. תיארתי כאן בכמה פיסקאות קצרות תהליך כואב וארוך בו נגדעו לי כל השורשים, תהליך של הזרה שהוביל אותי לחשיבה מחודשת על כל דבר בחיי כמעט. תהליך מדכא שבו בניתי בן אדם חדש מהחורבות העשנות של האדם שהייתי אמור להיות אם מהלך העניינים התקין לא היה מופרע כך לפני יותר מעשור. היום אני גאה לומר שכל מה שהשגתי, במו ידי השגתי, וזה כולל הרבה מאוד דיעות מקוריות על הרבה מאוד נושאים לא-מקוריים שלא ספגתי מאף ספר ואף פילוסוף, תוצרה של חשיבה בהירה ועצמאית.

לאחרונה גיליתי ששיפור עצמי הוא ענף של ניו-אייג'. כשגיליתי את זה עצרתי לחשוב. שיפור עצמי? כיצד דבר כה חיובי הפך פתאום לחטא ניו-אייג'י, למשהו שלא מגניב לעשות אם אתה ספקן ומפוכח? לא אכחיש את היסודות המזרחיים  הנמצאים בבסיסו של ברשיק החדש הזה, בוגר הודו שנת 2005, שחזר והחליט להשתפר כבן-אדם, אבל מעליב אותי לחשוב שכל זה קרה כי פשוט הפכתי לניו-אייג'יסט. אני מעדיף שיחשבו שנשרטתי מכל הפטריות שאכלתי בהודו.

אתם יודעים שכשהייתי בצבא כמעט השתתפתי באורגיה של עשרה גברים ואשה בהתנחלות נצרים?

נחזור אחורה, הרבה אחורה. כאן בפלורנטין חיו סבא שלי ואמא שלו, בבניין שהיה בבעלותם בהרצל פינת פלורנטין. אמא של סבא שלי היתה נערת ליווי תל-אביבית. משום מה, מכל ההיסטוריה המשפחתית זה פרט הטריוויה האהוב עלי, ולמרבה הפלא גיליתי אותו רק בשבוע שעבר. גם ההורים שלי גרו בצעירותם בשכונה, בדירה בבניין בהרצל-פלורנטין. הם מכרו אותה ועברו לחיות בקיבוץ, ומאוחר יותר בפתח-תקווה. את השכל שלי ירשתי, וזו עובדה שאין עליה עוררין, מהצד של אמא, מהמשפחה של סבתא שלי. בניגוד לעבר מפואר של טיפשות ואלכוהוליזם מצד האבא, סבתא שלי מצד אמי גורשה ממשפחתה החרדית המלאה ברופאים ורבנים כי היא שכבה עם פרענק. ירשתי ממנה קוצר ראייה מולד ואיי.קיו. גבוה, וגם התקרחות מוקדמת ומבנה גוף פולני לתפארת. לא ירשתי ממנה את החיבה ליהורם גאון, אבל אני מניח שגם לי יהיה אלצהיימר אם לא אמות בגיל צעיר הרבה יותר מכל הסיגריות שאני מעשן. בגדול, הייתי מחליף את השכל בשיער בריא וראייה תקינה, ואם אפשר גם בגב קצת פחות כפוף וקצת פחות חרדה חברתית.

יאשה, למה עזבת את טרנסילבניה?

אני בן 11, נוסע בהסעה מפתח-תקווה לראש-העין. הסעה של כל אלה שלומדים במסגרות חינוך מיוחד, רובם ככולם מהצד השלילי של "מיוחד". כמה פחדתי מהמפגרים האלימים, וכמה כעסתי כשהם התעללו ברז חסר הישע ששיתוק מוחין בגיל הינקות גרם לו לאבד שליטה על הלסת. הייתי מגן עליו ומחזיק אותו על הידיים, הרוק שלו מרטיב לי את החולצה לגמרי, והייתי חבר שלו למרות שלא יכלנו לדבר. והריח שם היה נורא – כל בוקר ריח נורא של רוק ושתן ובגדים מצחינים והנהג עם סיגריות "אירופה" שלא נותנות לך לנשום. נשמתי לרווחה כשהעירייה ביטלה את המימון של ההסעה הזו ושלחה אותנו להסעה אחרת – של ילדי התנחלויות כמו אורנית שלומדים בפתח תקווה. גם שם היה ריח נורא – ריח של קלמנטינות כלואות בחלל האוטובוס ושל כיסאות מאובקים.

ועכשיו מה? עכשיו מה. למדתי לחיות עם הסרחונות האלה של החיים. כשאני לא מפגין, ולא מרגיש כמו אזרח טוב, ולא מרגיש כמו צמחוני טוב, ולא מרגיש כמו מרקסיסט-לניניסט או אנרכו-סינדיקליסט טוב, כל מה שנשאר לי זה לשקוע בנוסטלגיה המרירה הזו של חיי. אם רק הייתה לי איזו טראומה יותר משמעותית להיאחז בה, ולא סתם צירוף של אירועים מבאסים ולא מרגשים, היה לי הרבה יותר קל לרחם על עצמי.

זהו. מתנצל על הקטע הישראבלוגי שדפקתי פה. בקרוב הבלוג יחדש את פעילותו התקינה. ובעוד כמה שנים כשאהיה אזרח של מדינה אחרת, גם אני אחדש את פעילותי התקינה.

יום כיפור הוא מוסד מוצלח במיוחד מהרבה סיבות. חילונים אפיקורסים נחנחים כותבים לדתיים ולחילונים בעלי זיקה לדת על מה הם צריכים להתנצל, החילונים המסורתיים יכולים לסמן וי על הקשר שלהם לדת היהודית, ובחוץ יש שקט ושלווה וקולות של ילדים. אמנם היהודים מוצאים תמיד איזה מישהו לסקול ביום הזה, אבל עדיין, חג שבו כולם מנסים לכפר על החיים הלא מוסריים שלהם בשאר ימי השנה הוא החג האולטימטיבי לטיפוס צדקן כמוני שמנסה לכפר על חטאיו כל השנה. אנשים לא נוסעים במכוניות וזה אומר פחות זיהום אוויר, פחות רעש וצפירות, ופחות תאונות דרכים.

עבורי יום כיפור הוא יום השנה שלי ושל בת הזוג (השנה אנחנו מציינים 9 שנים מאז יום כיפור בו התחלנו שוב להיות זוג). בשנה שעברה עברנו לתל-אביב ומיסדנו מנהג חדש – ללכת לים ולהינות מחוף שקט ללא החילונים האלה עם הזיקה.

ועבורי, כמו תמיד, יום כיפור הוא עוד יום חג שבו מוטל סגר על השטחים הכבושים. עוד יום שבו אורח החיים היהודי מוביל את היהודים הנהדרים לכפות על תושבי השטחים, גם המיליון ומשהו שלא עשו לאפחד שומדבר, להישאר בביתם ולא לצאת. כך היהודים הופכים את החגים שלהם לפשע נגד האנושות, ומקילים על אנשים כמוני לסלוד מכל דבר שהוא יהודי. הפלסטינים צריכים לחרוק שיניים ולהכין את עצמם לעוד דור שלם של עוצרים וסגרים בימי חג יהודים, כך לפי אדון ליברמן.

חג שמח! אני מודיע מראש לבית הכנסת השכן שאם יהיה יותר מדי רעש אני אדפוק לכם את התענית ואשמיע שלמה קרליבך בקולי קולות.